<h1>פסקי הרי"ד — חולין</h1>
<h2>דף ד:</h2>
[חולין ע"ד ע"ב] א"ר אושעיא לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד. למעוטי מאי למעוטי רובעו וחורש בו. פירוש, דוקא לענין אכילה עשו אותו כאחד מאיברי הבהמה וניתר בשחיטת אמו הוא וחלבו, כדכתיב כל שבבהמה תאכלו. אבל לענין רביעה וחרישה בהמה מעליא הוי ואם גדל והרביעו כלאים או חורש בו בשור ובחמור לוקה. אמר ר"ל לדברי המתיר בחלבו מתיר גם בדמו. פירוש, בבן תשעה חי שנשחטה אמו. שכמו שמתירין חכמים חלבו כך מתירין דמו. ורבי יוחנן אמר אף לדברי המתיר חלבו אוסר בדמו. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש קורעו ומוציא את דמו. פירוש, והא בן שמונה אליבא דכולי עלמא לאו בהמה הוא וחלבו מותר, ואפילו הכי תני קורעו ומוציא את דמו. וכל שכן בבן תשעה. א"ר זירא לומר שאין ענוש כרת. פירוש, האי דאמר ריש לקיש מתיר בדמו, לאו היתר גמור קאמר, אלא שאין חייבין עליו כרת, דלא חשיב דם הנפש. אבל מיהו אסור, דלא גרע מדם האיברים.
<h2>דף יח.</h2>
[חולין מ"א ע"ב] מתניתין. השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה ור' שמעון מכשיר. שנים אוחזין בסכין ושוחטין. אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה. זה הכלל דבר שהוא נידר ונידב השוחט לשמו פסול ודבר שאינו לא נידר ולא נידב השוחט לשמו כשר. פירוש, שכל אלה באים בנדר ונדבה שמא יחשדו אותו שעכשיו הקדישם, והוי ליה שוחט קדשים בחוץ, משום הכי אסרו אותם באכילה. ורבי שמעון מכשיר, דלא גזרינן. ואקשינן אשם תלוי בר נידר ונידב הוא א"ר יוחנן הא מני רבי אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. פסח בר נידר ונידב הוא ומהדר רבי אושעיא הואיל והפרשתו כל השנה כולה. אבל חטאת ואשם וכל אלו דלאו בני נידר ונידב [נינהו] ליכא למיגזר בהו מידי. הילכך שחיטתו כשרה.
<h2>דף כב.</h2>
[חולין ק"ט ע"א] הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. גרסינן בפרק דם שחיטה, תנן התם הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, א"ר זירא אמר רב לא שנו אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית, אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו. ואי קשיא, והא אמרינן בפרק הקומץ בתרא [מנחות כ"א ע"א], אמר זעירי א"ר חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו, ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו. יש לומר, דלעולם סבר רב דם שבישלו אינו עובר עליו. ורב דאמר דבלב בהמה חייבין עליו כרת, כגון שאכלו חי קאמר, דהא רב אמתניתין קאי, ובמתניתין לא תני בישול, אלא לא קרעו אינו עובר עליו. ואתא רב למימר דדוקא בלב עוף אינו עובר, אבל בלב בהמה עובר מפני שיש בו כזית. ומיהו כדינו, כגון שאכלו חי. ולא הוזכר בישול אלא בברייתא, דתני לא קרעו קורעו לאחר בישולו. אבל במתניתין [לא], ורב אמתניתין קאי. אי נמי יש לומר דהתם בפרק הקומץ פליגי רב פפא ורבא אזעירי א"ר חנינא וסברי דבכל דם שקרש חייבין עליו כרת.
<h2>דף כה.</h2>
[חולין פ"א ע"ב] מתניתין. השוחט ונמצאת טרפה והשוחט לע"ז והשוחט פרת חטאת שור הנסקל ועגלה ערופה רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מאותו ואת בנו. פירוש, השוחט ונמצאת טרפה, דהויא לה שחיטה שאינה ראויה לאכילה. וכן השוחט לע"ז, שהיא אסורה באכילה. וכן השוחט פרת חטאת, דקסבר האי תנא פרה אדומה משעה שלקחו אותה לשם חטאת נאסרה בהנאה ואפילו קדם ושחט אותה, וכן שור הנסקל משנגמר דינו אסור בהנאה. וכן עגלה ערופה קסבר האי תנא משעת לקיחתה נאסרה בהנאה, ואם קדם ושחטה אסורה. רבי שמעון פוטר משום אותו ואת בנו, דקסבר שחיטה שאינה ראויה לאכילה לאו שמה שחיטה. וחכמים מחייבין, דקסברי שמה שחיטה. אבל השוחט ונתנבלה בידו בלי דעת, והנוחר והמעקר מדעת שלא שחט כלל פטור, דשחיטה אמר רחמנא וליכא. ואין הלכה כרבי שמעון, דשחיטה שאינה ראויה גבי אותו ואת בנו שמה שחיטה.
